דיבור עצמי – ממונולוג מוריד לדיאלוג מעצים
מכירים את זה שבאמצע שיחה עם חבר, או בן משפחה אתם פתאום מפספסים משהו שאמר? כי בדיוק קפצה לכם איזו מחשבה ואיבדתם את ההקשבה אליו… או למשל, כשאתם מאזינים לאיזו הרצאה, שיעור, סדנא או משהו בסגנון, המרצה אמר משהו ואתם רוצים לשאול שאלה – אבל, ואני יודע שזה מעצבן לפעמים, המרצה מבקש "שאלות בסוף בבקשה". פתאום נהיה קשה להתרכז בדברים שהוא אומר הלאה ואתם רק חושבים על השאלה שלכם, מנהלים דיון פנימי שלם בזמן שהוא ממשיך לדבר בלי בכלל לשים לב שאתם כבר לא איתו?!
ובכן, ההקדמה הזו היא בעצם הקדמה לשני מאמרים נפרדים. המאמר האחר אליו הקדמה זו מתייחסת הוא מאמר בנושא משמעות התקשורת, וגם אותו אפשר למצוא כאן. במאמר הנוכחי אני דווקא רוצה להתייחס לסוגיה שקשורה בדיבור שלי עם עצמי, לא רק בהזדמנויות שציינתי קודם, אלא דווקא השיח הפנימי הזה שאני מנהל עם עצמי בכל הזדמנות, כמו אלו שצוינו, אבל גם בשירותים, במקלחת, במיטה כשאני לא נרדם, כשאני מנסה לקרוא משהו ולא ממש מצליח להתרכז, מנסה להרכיב ארון מאיקאה, להיזכר איפה הנחתי את המפתחות או מתלבט אם עכשיו זה זמן טוב להתקשר ללקוח פוטנציאלי, לבוס שלי, או לחבר שמזמן לא דיברנו.
עצמי ואני
אני מדבר על הפעמים האלו שאני אומר לעצמי דברים כל כך קשים, כל כך מופרכים שאם מישהו אחר היה אומר אותם לעצמי, עצמי היה מגיב כנראה בצורה אחרת לגמרי. אותם דברים שעצמי לא היה מרשה לעולם למישהו אחר להגיד לו, אבל – כשאני אומר את הדברים האלה לעצמי, עצמי שותק, משפיל עיניים פנימה אל תוך הנפש ושותק, מאבד עוד חלק מעצמו, מוריד עוד מילימטר בתחושת הערך העצמי ושותק.
אלו אותם דברים שאני אומר לעצמי, שאת אולי אומרת לעתים לעצמך, שאתה אומר לעצמך – למרות שאם תחשבו על זה, אלו דברים שכנראה אף אחד מאיתנו לא היה אומר אותם למישהו אחר. לא רק בגלל שהם אכזריים מידי, כוללניים מידי, כמו למשל "אין לך סיכוי. עדיף שתוותר. אתה תמיד נכשל בדרים האלה. אתה כישלון! בחיים לא הצלחת להרכיב משהו בלי להשאיר חלקים בחוץ בסוף. הכל יוצא לך תמיד עקום" וכו' וכו' וכד'. דברים מהסוג הזה – שעובדתית הם פשוט לא נכונים. הם לא יכולים להיות נכונים. – אבל עצמי? עצמי שותק. מקבל את אכזריות הדברים כאילו היו נכונים ומתייאש, או אולי מתעצבן, אבל על מישהו אחר.
נורא מתסכל להבין את זה. להבין אילו חלקים בחיים שלי דפקתי לעצמי עם אמירות שכאלו לעצמי, אמירות שלא משאירות פתח לשיפור או סיכוי ליצירת אנרגיה פנימית שתוביל להצלחה, אמירות אכזריות ושקריות לחלוטין. לא קרה לי בחיים שהצלחתי?! באמת? אפילו לא פעם אחת? הכל יוצא לי תמיד עקום? זה הרי פשוט לא נכון. אם רק עצמי היה יודע לענות לי להגיד למשל "כן, זה נכון שלפעמים יש דברים שיוצאים לי עקום ולפעמים יש דברים שיוצאים לי ממש טוב, ממש". אם עצמי היה יודע לענות לי כמו שהיה עונה לכל חוצפן אחר שהיה מאשים אותו בשטויות האלו, אז אולי גם אני וגם עצמי היינו אולי, אולי קצת יותר בטוחים בעצמנו, נרדמים יותר בקלות ושרים במקלחת בקול גדול במקום לדבר שטויות עם עצמי ולשמוע את השתיקה הרועמת, הנעלבת, הכואבת של עצמי בחזרה.
מה הקשר של כל זה ל CBT ?
זהו שזה בדיוק CBT, היכולת ללמוד לדבר אחרת עם עצמי, לבחון עובדתית את הדברים האלו שאני צועק (או לוחש) לעצמי בראש. הדברים שמפעילים אצלי רגשות כל כך קשים ושליליים וביקורתיים שמשאירים אותי בלי אנרגיה לנצח את החרדות שלי, את הפוביות הקטנות, אלו עם ההשפעות הענקיות על החיים, לקום מהדיכאון או לנצח הרגלים והתמכרויות שעצמי ממש רוצה לנצח ואני מתעקש לומר לו, לעצמי שאין לו סיכוי וחבל על המאמץ. CBT – טיפול קוגניטיבי התנהגותי. טיפול בדיבור, לעשייה.
