איך זכיתי בזכויות הייתר שלי

זה קטע מוזר. כמי שמחזיק מעצמו אדם רציני, תמיד שאפתי להיות הכי טוב שאני יכול. איש המקצוע הטוב ביותר, המנהל הטוב ביותר, בן הזוג הכי טוב שאני יכול להיות, ההורה הכי טוב שאני מסוגל. תמיד.. בכל דבר ואז גיליתי שיש לי מן זכות שכזו, לעשות דברים, להנות מדברים שאני לא טוב בהם. גיליתי שיש לי מן פריבילגיה שכזו. זכות יתר. לא רבים יכולים להנות ממנה ואני כן!

אני לא רץ טוב – ואני רץ. אוהב לרוץ. אני לא שוחה טוב – ואני שוחה. אוהב את זה. ממש. אני רוכב בכביש, די בסדר, אבל לא בליגה ואוהב את זה. קטע. רוכב שטח ונהנה.

אז חשבתי על זה קצת יותר לעומק, איך יכול להיות?  מה לא בסדר אצלי?  למה אני לא משתפר, הרי אני עושה הרבה ספורט… ונהנה ממנו, אז איך זה שאני לא משקיע כדי להשתפר?

יש לי חבר טוב שעשה לי לא מזמן "שיחת עידוד"  ואמר לי שאני חייב לתת מעצמי יותר, לא לוותר, לדחוף, גם כשקשה ואז אולי "ההיא שהייתה שם מאחור ועקפה אותך בעליה כבר לא תוכל לעקוף" וגם ש"סוף סוף תוכל לתת בראש כמו כולם". האמת שאהבתי אותו כשאמר לי את הדברים. התרגשתי ואהבתי. ואחרי השיחה ישבתי עם עצמי וחשבתי: אני יודע שאני לא רוצה ושאני לא מתכוון לעשות כעצתו. אבל למה בעצם? מה הקטע שלי?

בסופו של דבר הבנתי. יש לי זכויות יתר. כזה אני. לי למשל, מותר לאהוב אנשים שלא כל כך בקטע שלי. מותר לי לאהוב לעשות דברים שאני לא ממש מומחה בהם – אפילו כאלו שאני לא ממש טוב בהם, (כל זמן שזה לא בתחומי המקצוע כמובן. זה גם לי אסור). מותר לי לפחד ולהודות בזה (אסור לי רק לפחד מהפחד, אבל זה סיפור לפוסט אחר).

סוף סוף הבנתי גם איך זה שדווקא לי יש את זכויות הייתר האלו. מה איפשר לי אותם ואיך קיבלתי אותם. 

זו בסך הכל הייתה תובנה אחת שנפלה עלי יום אחד באמצע 2013, (הקלק וגלה מה היא).

אני לא מושלם ואני שלם עם זה!

ומרגע שהבנתי את זה, קיבלתי את העובדה המאוד פשוטה הזו, הכל נהיה לי קל יותר. קבלו דוגמא: הפסקתי לשחק כדורגל מתי שהוא בסוף כיתה ט'. יודעים למה?  כי בכיתה ט', מתי שהוא לקראת סוף שנה, שיחקנו כדורגל אחרי הלימודים. מישהו בעט קרן. הכדור הגיע ממש אלי, לכיוון כתף שמאל. ברגע של הברקה ספורטיבית לא מובנת קפצתי ובמספרת לאחור בעטתי את הכדור לרשת ברגל ימין, מאחורי הראש. זו הייתה בעיטה מדהימה! חד פעמית ובעשרים מידות מעל ליכולות שלי במשחק.

זהו, לא שיחקתי יותר. שנים.. מה שנים?! אף פעם! רציתי שהחברים יזכרו אותי עם הגול הזה. ברור שהתוצאה הייתה הפוכה, נכון? את הגול שכחו כולם, אבל את העובדה שגיל לא משחק כדורגל, כולם מהר מאוד ידעו…

לשמחתי, המגבלה הזו שכפיתי על עצמי מאחורי. היייי – אני לא מושלם! איזה כיף! אני יכול יום אחד לבעוט מספרת מדהימה ויום אחר לפספס מול שער ריק. מותר לי! זה חוקי וזה משחרר.

לתהליך הזה שעברתי ושאיפשר לי להגיע לתובנה קוראים פרוטפוליו. את הפרוטפוליו שלי (תהליך טיפול עצמי) עשיתי אז והשתמשתי בכלי ה CBT, שהפכו לי בינתיים למקצוע.

במקום להתלבט אם כן, או לא.. כמה פרטים בסיסיים ואז נדבר ו – נתלבט ביחד

הגדלת תמליל
שינוי קונטרסט