אנחנו מגיעים עם וו הגרירה המפואר שלנו, יודעים לאן צריך לקחת את העגלה, יודעים לעשות זאת. אין בעיה. אפשר להתחיל לנסוע?

האם בשלב הזה אני יכול להגיד לעגלה, בואי – ניסע? זה הרי לא באמת עובד כך…

על מנת שאוכל לקחת את העגלה ליעדה, אני צריך קודם להתיישב על ההגה אצלי, לנסוע ברוורס, לאחור – אפילו בניגוד לכיוון הנסיעה של היעד אליו אני רוצה להגיע.

אני רוצה להתקרב לעגלה מאוד. אני רוצה להתחבר אליה. היא הרי לא תתחבר אלי, זה לא התפקיד שלה, נכון? נכון… רק אחרי שנסעתי כברת דרך לכיוון שונה מהיעד, הגעתי אליה, התחברתי אליה, ווידאתי שהחיבור מלא, שלם ובטוח – רק אחרי שאני עשיתי דרך כלפיה. רק עכשיו אני יכול להתחיל להוביל אותה, לאט לאט לכיוון המטרה שלה. העגלה וכל מה שעליה רוצה – צריכה להגיע למטרתה. זו אינה המטרה שלי. זה לגמרי שלה, אבל כדי שאוכל לקחת אותה לשם, אני חייב להתחבר אליה קודם.

לגישה אנחנו קוראים הצטרפות והובלה בתהליכי שינוי.

רק אחרי שהמטופל שלנו ירגיש שאנחנו איתו, מכילים אותו, מבינים אותו ורתומים לתהליך יחד איתו, רק אז הוא יירתם. את הדרך לעשות זאת, אתם כבר יודעים. אמפתיה. הכלה. שיקוף. שיתוף עצמי. הסכמה על מטרה טיפולית ספציפית וברת השגה, עבודה קוגניטיבית מדויקת ויציאה לדרך עם טיפול התנהגותי שיראה את הדרך.

הצטרפות והובלה בתהליכי שינוי – לא רק בטיפול. 

אם נחשוב על הנושא, על כל מה שקראנו עד כאן, האם זה נכון רק בטיפול? מה אפשר ללמוד על ההורות שלנו, לילדים בכל הגילאים ממשל העגלה והוו? ומה אפשר לקחת מזה לתקשורת בכלל? עם הבוס? עם בן או בת הזוג? עם עמיתים בעבודה, חברים ובכלל? – כשאני רוצה שמישהו יראה את העולם דרך העיניים שלי, כדאי שאנסה קודם לראות את העולם דרך העיניים שלו. אמצא ביני לבין עצמי, עם מה מתוך העולם החדש הזה שנגלה לעיניי ברגע שאני מסתכל על העולם דרך עיני האחר, אני יכול להתחבר ואתחיל משם. ברגע שהצלחתי להתחבר לאותו החלק ושיתפתי את האחר הרלוונטי, באותו הרגע – חיברתי את וו הגרירה. עכשיו אנחנו יכולים להתחיל לנוע בביטחון, לאט, אבל בביטחון לעבר המטרה.